חלק העברית פוענח ע"י דגנית פרג סברנסקי (19/12/2010):
אוגוסטוב 21/12/36
אהובי ויקירי חינה, פניה, ארקה ואשר - שלום!
את מכתבכם קבלנו היום, ביום שני בשבוע, ואני אתמול לא כתבתי לכם כי חיכיתי למכתבכם. במעטפה אחת שמחה וצער, דאגה ונחת! כך הם החיים! טוב עשית ארקה יקירי שכתבת על דבר מחלתה של פניה. האמת יקרה אצלי מכל. ומדוע לא נשתתף בדאגותיכם שדאגתם בקשר עם מחלתה של פניה. פניצקה אנו מאמינים לדבריו של ארקה שאין כל סכנה כבר במצבך ומקוים אנו שה' ישלח לך רפואה שלמה, שתשובי לאיתנך. פניצקה, הלא את יודעת שכל רכושי בחיים ואוצרי הנחמד הוא בשתי השלישיות שיש לי בא"י ובזליה הנמצא כאן. ראי ושמרי את דברי, דברי אבא, שאינו פוסק מלהגות בכם תמיד, התרחקי מכל עבודה מיגעת גם אחרי שתבריאי (עבודה גופנית או רוחנית), התרחקי מכל מתיחות והתאמצות קלה. הנה נודע לי, שנבחרת במזכירות של "הקבוץ המאוחד". בתור חברה של המזכירות יש לך בודאי לא מעט עבודה למצא בשטח זה. אני הייתי רוצה שתפרקי מעלייך את העול הזה, מכיון שבכלל חלשה את בבריאות הנך. אני הייתי רוצה שתקחי לך חפש ממושך מעבודתך היצירתית. בשעה שקראתי את שירך הנפלא: "אני הבת" חרד ליבי ודאג אז לשלומך. אחרי חבלי היצירה הקשים שהביאו לידי יצירת השיר "אני הבת". שירים עזים כאלה אינם נוצרים בלי זעזועי נפש קשים של המשורר. זכרי, כי יותר יפה ונשגב מכל הם החיים האינדיבידואליים בעצמם, ובפרט כשיש לך אוצר כל כך נחמד כמו גרשונלה. את הדברים האלה הייתי אומר לך לו היו לי כנפיים ויכולתי לעוף אליכם. שימי לב פניצקה לדברי גלויתי ושמרי אותם לטובתך ולטובתנו. חינוצקה תודה בעד התמונות. את כותבת שהתמונה של יעקבלה יש לך יותר מאשר התמונה הגדולה ואת שולחת את התמונה הקטנה לנו ולזליה, והנה מצאנו רק בעד זליה, והלא יעקבלה כאן בחיוך הקל שבפניו הנחמדים עם שערותיו המסולסלות נתגלה לנו בפעם הראשונה. שמח אני לברך אתכם בהצלחה מרובה שעתידים אתם להתישב על האדמה במושב עובדים. כתבי אם זה בצפון של עמק הירדן, שם החום אינו חזק כל כך כמו בדרומו של העמק. זליה כותב כי הביאו חולה והוא הציג את הדיאגנוזה שיש לחולה דלקת המוח, הד"ר קוברינר ושאר הרופאים הזקנים אמרו אחרת. אחרי כן הביאו פרופסורים נברולוגים והפרופסורים אשרו את הדיאגנוזה. הדבר עשה שם רושם. מקוים אנו שזליה ימצא את מקומו בחיים.
היו כלכם בשלום ובאשר. הריני מנשק אתכם. אבא-סבא.
תוספת - השיר "אני הבת" כפי שהופיע בספרה של פניה ברגשטיין "בציר":
***
אני הבת
אני הבת
לדורות של יהודים כפופים, כורעים
תחת עֹל-משא ימים כבדים.
אימת כל סְטְרַזְ'נִיק וכל שקץ עליהם,
חרדים לקול נבחת כלבו של השכן,
מפנים הדרך לקטן בפרחחי הרחוב
ומקדימים שלום למנוול ולשיכור,
ורועדים כרעוד עלה בסער
עם הדי פרעות והריגות
באחיהם.
אני הבת
לאמהות מבוהלות ומחרישות
אשר שנות חייהן חמקו
כבפרוזדור ארוך, כהה וצר,
לנגה שני נרות מהבהבים בשבתות,
נזונות מחלומן על נחת מבנים
ומתפילת דמעה זכה נובעת מן הלב.
אני הבת
ליהודים מוחי הרוק מעל פניהם,
פולטי תודה שקטה, לוחשי סליחה נבהלת
לכל מצר לחייהם;
הבת –
לנושאים בקודש קודשי לבם
חלום אורה רחוק ומנחם
על כנף ציון מוחה יגון בניה,
על השכינה המתיפחה על חוף רחוק
ונאנחת לשלומם של אסיריה.
אני אחות
לכל אשר יוצא יום-יום לקראת המוות
ולא אדע אם אחרונים לו –
זה יומו על אדמות,
וזה הזֹהר עם שקיעת השמש,
ונשיקת ילדו, ופטפוטו: שלום,
וזו לחיצת יד אילמה וחרדה
בלחוץ ידו אחרת את הרובה –
זה ידידו האחרון והנותר
בדמי לילות הרי אימה ורצח.
אני אחות
לכל אשר מישיר יום-יום מבט לדרך,
באחוז היד בהגה המכונית
לכוננה עם כל סיבוב גלגל
לקראת המוות,
כְּנַחֵש הלב בחרדתו
יום-יום, שעה-שעה, ורגע-רגע.
לכל אשר הגישו את חייהם הָרָנִים
בשתי ידיים נדיבות ללוע-מוות,
אשר אינו שואל, אינו בוחר, אינו מבדיל;
לכל אשר הניחו לרגלֵי סלעים שקויי-זֵעה
ולמראשות הרים עוטי שתילים
את חייהם, את נשמותיהם הזכות –
אני אחות.
אני האם
לכל הילדים הפעוטים האלה
התולים את עיניהם הבהירות
בפני גדולים בשאלה אחת
אילמת ונוקבת בתֻמָּהּ:
מדוע? למה? עד מתי?
לאלה תינוקות אשר בִּנְשֹׁק מדרך רגלם
אדמה זאת שעל שעל
אֵרְשׂוּ בצהלה כל רגב,
קידשו כל שתיל ירוק בניצנו;
לאלה הידיים הרכות אשר גנוזה בן
כל חמדת תפארת המחר;
לאלה העיניים הזכות
שנפקחו מתחת לשמיים הכבדים האלה
בבשורת הניר, היער והגן
לְחַרְבוֹנֵי חולות מדבר שומם –
אני האם.
לכל הילדים הקטנטנים האלה
אשר לא תדרש מהם
לא הגבורה לסלוח, לא הגבורה לשתוק
וגם לא הגבורה למות;
לכל העתידים עוד להלֹך
על פני הארץ הקטנה הזאת
מבלי אשר תכביד, תלחץ במוראה
עטרת הקדושים על ראשיהם –
אני האם.
תרצ"ו
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
כתבו כאן את התרגום שלכם. אם יש תיקון לתרגום אחר, או תוספת - אנא ציינו זאת. כל תרגום והערה עוברים אישור ולא יופיעו מיידית. תודה על עזרתכם!